סוכנות בוטיק לביטוחי חיים ובריאות

ולמרות כל זאת, אנו נטען, שהמכשול הפסיכולוגי העיקרי עבור חלק מאיתנו, בעשיית ביטוח סיעודי וכניסה מרצון לאותו ביטוח, המצריך תשלום פרמיות חודשי בכדי להגן על עצמנו מפני ארוע מסוג מצב סיעודי והשלכותיו, הינה החשיבה הבאה:

להבדיל מביטוח חיים שבא להגן על רמת החיים של יקירנו במצב של מוות שלנו בטרם עת, כאשר אנחנו כבר לא כאן בעולם הזה, ולהבדיל מביטוחים אחרים, כמו ביטוח בריאות או ביטוח אובדן כושר עבודה לדוגמא, שנועדו לסייע לנו להתמודד עם הוצאות כספיות חריגות או עם אובדן הכנסה בהתאמה, כדי לאפשר לנו להמשיך ולחיות חיים נעימים עד כמה שניתן, הרי הארוע הסיעודי נתפס במוחנו כארוע המוביל לכיוון אחד בלבד. אנחנו תופסים את הארוע הסיעודי פעמים רבות כארוע שמשמעותו פגיעה כה קשה בתפקודנו, עד שלמעשה לא נהיה מודעים כלל למה עובר עלינו, או לחילופין, מצבנו יהיה כ"כ נורא ובלתי הפיך, שאין לנו סיבה להוציא כספים במשך תקופה ארוכה לפני קרות הארוע כשבלאו הכי לא נוכל להנות מאותם כספים בשל מצבנו העגום כ"כ.

תגובתנו לקו מחשבה זה הינה כדלקמן:

1.    כשם שאנחנו רוכשים ביטוח חיים מתוך מטרה אחת והיא להגן על יקירנו, שכן אנחנו כבר לא נהיה בין החיים אם ארוע ביטוח מסוג זה קרה, וכשם שחשוב לנו לדעת שארוע המוות בטרם עת שלנו לא יביא לירידה משמעותית מדי ברמת החיים של המשפחה, אם בכלל, כתוצאה מהכספים שהמוטבים יקבלו מחברת הביטוח, כך אנחנו צריכים להפנים שהיעדר ביטוח סיעודי, יכול להוביל לקריסה כלכלית של משפחתנו במצב שבו הפכנו לסיעודיים. אותה מוטיבציה המעודדת אותנו לרכוש ביטוח חיים אמורה להילקח בחשבון לעניין הביטוח הסיעודי. ביטוח חיים מגן בפני אובדן הכנסה שלנו ואילו הביטוח הסיעודי נועד להגן על הוצאות אדירות בתחזוקתנו במצבנו הסיעודי, כשבמקביל גם סביר מאד שהמשפחה איבדה הכנסה עקב מצבנו זה.

המצב הסיעודי גורר הוצאות כספיות חודשיות עקב טיפול ו/או אישפוז של אלפי שקלים וגם עשרות אלפי שקלים כפונקציה של השירותים הנדרשים וסטנדרט האישפוז. ובלאו הכי, גם אם נטען, שאיננו חפצים בסטנדרט אישפוז גבוה בגלל אותה מחשבה, שמצבנו יהיה כה רע ולא נדע באמת להנות מזה, הרי שגם בסטנרט האשפוז הנמוך יותר וההוצאות הטיפוליות הנדרשות מדובר במינימום באלפים רבים של שקלים לחודש. ומי ישלם את כל זה? במצב של היעדר ביטוח סיעודי מחד והעדר זכאות לכיסוי של משרד הבריאות מסוג "קוד" מאידך (כיסוי במקרים של אשפוז שכפוף לקיומן של מיטות פנויות והוכחה של היעדר יכולת כלכלית מצד הקרובים)- קרובי המשפחה הם שיחויבו לשאת בנטל מכוח חוק המזונות. מדובר בעניין קוגנטי (מחייב), שלא יהיה נתון לשיקול דעת הקרובים ובלאו הכי סביר להניח שהקרובים לא היו יכולים לחיות עם המחשבה שקרוב משפחתם הסיעודי לא יזכה לטיפול הראוי.

יש לזכור, שלא רק שלא תמיד ניתן להחזיק את האדם הסיעודי בתנאי בית בשל מיכשור כזה או אחר שקיים רק במוסד הסיעודי, הרי שגם אם ניתן להחזיקו בבית, הירתמות של קרובי המשפחה לטפל בו 24 שעות ביממה במקום לשכור שירותי מטפל מתאים, משמעותה פגיעה קשה באורחות חייהם, רמת חייהם וסביר שהדבר יגרור אובדן הכנסה של מי מהם. נחזור לביטוח החיים- בבואנו לרכוש ביטוח חיים אנו עושים זאת כדי להניח את מצפוננו או תחושתנו שקרובנו לא ינזקו לאחר מותנו בטרם עת. אותו שיקול אמור להנחות אותנו כאן, בבואנו לשקול כניסה לביטוח סיעודי והוא שאיננו רוצים שמצבנו הסיעודי העתידי האפשרי יזיק בצורה כ"כ קשה ליקירינו. מותנו בטרם עת אינו וודאי וגם האפשרות שנהייה סיעודיים תחת הגדרות הפוליסה אינה וודאית- אך כל אחד מהמקרים האלה יכולים למוטט את משפחתנו או לחילופין לפגוע בה בצורה ניכרת ומטרתנו למנוע את זה. הסטטיסטיקה מראה שכאחד לשלושה אנשים יהיה סיעודי בחייו, ובמובן זה הסיכוי להפוך לסיעודי גדול מהסיכוי למות בטרם עת (בטרם הגיל שבו ביטוח החיים בטל). 

 למרות הקבעון המחשבתי שיש לחלק מהאנשים לגבי זה שמצב סיעודי משמעותו אי הבנה למה שקורה סביב, הבנה מאד מוגבלת או סבל כבד מנשוא, אין מחייב שכך בדיוק יהיה. יש מגוון רחב של חולים סיעודיים ומצבים סיעודיים. איננו יכולים לדעת מה בדיוק נרגיש עד שנגיע לאותה סיטואציה. האדם הוא ייצור שרוצה לשרוד ולא מוותר בצורה מהירה על חייו. בהחלט יתכן שנהיה מאותם חולים סיעודיים שמודעים לסביבה, מקבלים גירויים ממה שמתרחש סביבם וסבלם, בכפוף לטיפול מסור וטוב, הינו מצומצם עד לא קיים. במצב כזה של חולה סיעודי המודע לסביבתו, עם קוגניציה תקינה שמעוניין לראות את בני משפחתו מפעם לפעם ומקבל טיפול טוב שמאפשר לו לחיות חיים סבירים, אין מדובר באותו תסריט איימים המייצר תחושת אדישות בעבור חלק מהאנשים לגבי מה יקרה איתם במצב הסיעודי.

מדוע אם כן לא להסתפק בביטוחים שעושות קופות החולים?

1. הביטוח הסיעודי שמבטחות קופות החולים את חבריהם, המוסיפים את התוספת החודשית הנדרשת לביטוח זה, הינו ביטוח מכוח תקנון אחיד ולא חוזה ביטוח פרטי. המשמעות של זה הינה, שהתנאים בביטוחים הסיעודיים שמציעות קופות החולים (גובה הפרמייה ורמת הכיסוי) עשויים להשתנות עם הזמן ומדובר בביטוחים המקנים וודאות נמוכה לטווח רחוק בהשוואה לביטוח הסיעודי הפרטי. להבדיל, תנאי הביטוח הסיעודי הפרטי הינם מחייבים לאורך כל תקופת חוזה הביטוח והפרמייה נשמרת קבועה.

2. קופות החולים כיום מציעות מסלולי ביטוח סיעודי, המאפשרים, במקרה קרות ארוע ביטוח, כיסוי סיעודי לחמש שנים בלבד. אמנם מרבית החולים הסיעודיים עפ"י סטטיסטיקות קיימות מתים בטווח של חמש שנים מקרות ארוע הביטוח, ועדיין, ישנם מספיק שממשיכים לחיות גם 8 שנים, 10 שנים ויותר מכך. במצב בו החולה הסיעודי נותר בחיים סיעודי לאחר חמש שנים וללא המשך כיסוי ביטוחי הינו מצב בעייתי ביותר- מצב שמהותו של הביטוח מלכתחילה באה למנוע. הביטוח הסיעודי הפרטי אינו מוגבל בחמש שנים מקרות ארוע הביטוח. אנחנו לא יודעים אף פעם איפה אנחנו נהיה בסטטיסטיקה אם נהפוך לסיעודיים, ואם כבר אנחנו משלמים על מנת להבטיח עצמנו ואת יקירנו מפני מצב זה, נרצה לוודא שלא השארנו פירצה גדולה מדי.

3. הכיסוי של קופות חולים מצומצם יחסית מבחינה כספית ולא ניתן לרכוש באמצעות קופות החולים מעבר לכיסוי הסטנדרטי המוצע לכולם. לעומת זאת, הביטוח הסיעודי הפרטי מאפשר רמת כיסוי כספית גבוהה יותר הן בהיבט הכיסוי הטיפולי בבית ויותר חשוב- בהיבט הכיסוי האישפוזי.

4. כפי שצוין כבר לעיל, הביטוח הסיעודי של קופות החולים, להבדיל מהביטוח הסיעודי הפרטי, אינו מכסה מקרים סיעודיים שמקורם בתאונות.
   קיימת תמיד האפשרות לעשות תמהיל של שני העולמות ולרכוש ביטוח דרך קופות חולים ובמקביל ביטוח השלמה סיעודי פרטי לצורך הרחבת שנות הכיסוי מחמש שנים לללא הגבלה במסגרת סכום הכיסוי שמציעות קופות החולים או גם להרחיב את סכום הכיסוי לגבוה יותר. כך או כך, רכישת ביטוח סיעודי פרטי משלים בלבד זולה יותר מרכישתו לא כהשלמה.